פסק-דין בתיק בר"ע 934/05

המבקשת הגיעה להסכם עם חברת עמידר, לפיו חברת עמידר חוייבה להחזיר למבקשת סכומי כסף שהתקבלו אצלה "כשהם צמודים". להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין. חרף זאת, סברה המבקשת, וסברה זו לא היתה בלתי מבוססת, כי היא זכאית לקבל את הסכומים כשהם נושאים גם ריבית.  היא פנתה אל המשיבה כדי שזאת תייצג אותה, באמצעות האגף לסיוע משפטי, בתביעה שתוגש על ידה.

האגף לסיוע משפטי היה מוכן לייצג את המערערת, ואולם, דעתו היתה כי היא זכאית לתוספת ריבית רק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום. עמדה זו של האגף לסיוע משפטי לא נראתה למבקשת, ובנסיבות אלה, הודיעה המבקשת כי לא תעניק את הסיוע המשפטי "מחמת חוסר סיכוי משפטי".

המבקשת פנתה לייצוג של עורכת דין, וזאת באמצעות בנה. אותה עורכת דין השיגה עבור המבקשת את התשלומים אותם ביקשה. בנסיבות אלה, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה, וביקשה לחייבה בתשלום שכר הטרחה שהשתלם על ידה לאותה עורכת דין.

בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת שניידר) דחה את התביעה. בית המשפט מצא כי לא נפל פגם בפעילות המשיבה. יתר על כן, בית המשפט סבר כי אם החלטת המשיבה לא נראתה למבקשת, היה עליה להגיש ערעור על אותה החלטה לבית המשפט המחוזי, ומשנמענה מלעשות כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

על המשיבה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי הפונים אליה. אחריות מושגית לפעול במיומנות ובזהירות אינה שוות ערך לאחריות אבסולוטית. לא כל טעות היא מעשה שלרשלנות. שיקול דעת אשר יתחוור בסוף היום כשגוי, אינו יוצר חזקה לרשלנות על דרך של "חיוג ישיר". בכל יום ויום שומה על עורכי הדין לקבל החלטות הנוגעות לניהול ענייניהם של לקוחותיהם. בכל רגע ורגע יכולה החלטה להתברר כשגויה. לא ניתן לחייב את עורכי הדין לצפות מראש את שידוע בדיעבד. וכך אומר בית המשפט בע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן,פ"ד מד (4) 446, ס' 25:

... עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעניני לקוחו ביעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. כמובן שמידתם של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך דין יתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהם רחבים למדי, מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עו"ד ברשלנות (ע"א5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1305, 1308).

מהי רמת הזהירות הנדרשת? שיקול הדעת נבדק בעיניו של עורך דין זהיר על בסיס המידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ומיומן. רמת הזהירות הנדרשת היא "רבה". עם זאת, עורך הדין איננו חייב לחשב מראש את כל האפשרויות. פעולתו נבחנת על בסיס הספרות המקצועית, הפסיקה הקיימת, וההבנה שניתן לייחס לאנשי המקצוע בתחומו. וכך נאמר ב - 7 Am. Jur.2d, בס' 215:

An attorney is expected to possess knowledge of those plain and elementary

principles of law which are commonly known by well-informed attorneys, and to

discover those additional rules of law which, although not commonly known, may

readily be found by standard research techniques. Thus, if the law on a subject is

well and clearly defined and had existed and been published long enough to justify

the belief that it was known to the profession, a lawyer who disregards the rule or is

ignorant of it is liable for losses caused by such negligence or want of skill. The

attorney is liable for the consequences of his or her ignorance or nonobservance of

the rules of the courts in which he or she practices or to the statutes and published

decisions of his or her own jurisdiction.

החלטת בית המשפט העליון, אשר נתנה תוקף לסיכום שבין הצדדים, קבעה שעמידר "תחזיר למבקשת את הסכומים ששולמו לה כשהם צמודים". עיון בנוסח זה מלמד שלכאורה הזכות שעמדה למבקשת היא לתשלום הסכומים ללא ריבית. דרישת המבקשת היתה מבוססת מבחינת ההיגיון, אך לעמדת המשיבה היתה אחיזה בלשון ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר על עמדת המשיבה כי היתה רשלנית וכי יש עילה בידי המבקשת לתבוע את המשיבה. אמנם, בסופו של דבר הצליחה המבקשת לקבל את שביקשה, ואולם לעניין בחינת סבירות מהלכי המשיבה המבחן הקובע אינו מבחן התוצאה, אלא בחינת השיקולים שהנחו את המשיבה בנוגע לעמדתה. יש לזכור, כי המשיבה נדרשת להושיט סיוע משפטי לפונים רבים, והיא רשאית לברור את הסיכויים על פי מבחנים פשוטים וברורים מבלי להיחשף לסיכון של פיצוי המבקשים גם אם יתברר כי ניתוח הסיכויים שנעשה על ידה היה שונה מהתסריט שהתרחש בפועל.

במצב דברים זה, דין הבקשה ליתן למבקשת רשות ערעור - להידחות.